כתבה מתוך המקומון “אנשים”

על ההצגה פרפר בתוך אגרוף

ובתפקיד הפרשן: כלב

המחזה “פרפר בתוך אגרוף” נפתח דווקא במונולוג של כלב. הכלב הזה, שמגולם בכישרון ובחן רב על ידי ירדן בר-כוכבא, מלווה את ההצגה בניתוחים פשוטים אבל חכמים בתפקיד של צופה מן הצד, שמבטו ומצפונו שופכים אור נוסף על המתרחש.

במקרה הזה, מדובר בטרגדיה של משפחה, שכלפי חוץ נראית מושלמת ומוצלחת, אבל מבפנים היא מתפוררת ומתפרקת. האב, שמואל (ישראל פוליאקוב), היה בטוח בעצמו ובדרך שבה חינך את אילן, בנו היחיד. הכלב, שהיה שייך לאילן, הראשון שמעז להתריס בפני האב שלמעשה הוא גידל את בנו “כמו פרפר בתוך אגרוף”- בנוקשות, בלי לתת לו הזדמנות לבטא את עצמו ואת רצונותיו. וכך קרה שהבן, שנחשב לגאוות המשפחה, החליט לשים קץ לחייו בגיל 28, רגע לפני סיום הדוקטורט שלו. הוא עושה את זה במהלך שירות המילואים שלו, בירייה בודדת ברקתו. האב מסרב להשלים עם האסון ונאבק בדרכים לא כשרות כדי לשנות את הכתוב על מצבת בנו. הוא רוצה שהעולם יידע שבנו מת בנסיבות הרואיות, “במילוי תפקידו”, ולא סתם “במהלך שירותו”, כפי שאמור היה להיכתב. במקביל למאבק הזה, עולמו של האב ממשיך להתמוטט. התא המשפחתי שמקיף אותו מתפורר סופית לאחר שסודה הגדול של אשתו רעיה (גאולה נוני) נחשף על ידי אלפרין (ארין מוסקונה), אל”מ מזדקן מחיל התותחנים, חברו הטוב של האב. המחזה מתחיל, אומנם, בצורה סוחפת, מפתיעה ומסקרנת, אבל בהמשך, אחרי שכבר מתרגלים לגימיק של הכלב, הוא לא מצליח להתרומם מעבר לסיפור טרגי שגרתי על אב שתלטן, שבחשיבותו העצמית המנופחת לא שם לב לרגשות העזים שרוחשים אצל בנו מתחת לפני השטח. סוף הסיפור אינו ברור ואין ספק שהמחזאי היה יכול להתאמץ לסיים את ההצגה הצורה נוקבת ומדויקת יותר. למרות ההסתייגויות, המחזה ראוי לצפייה בעיקר בזכות השחקנים. מיכאל מוריס-רייך, מחזאי מתחיל, הצליח לכנס על במה אחת צוות מוביל: פוליאקוב, גאולה נוני, אריה מוסקונה, ירדן בר-כוכבא ויגאל אוחנה, שכולם מפגינים משחק משובח ואמין. מפתיע במיוחד פולי, שמוכיח לנו שהוא יודע להיות לא רק “גשש”, אלא גם שחקן טרגי מצוין.

“פרפר בתוך אגרוף”. כתב: מיכאל מוריס-רייך, עיצוב ובימוי: הלל נאמן, תיאטרון צוותא תל אביב.