מכתב שפורסם במקומון – ממשתתפת בחוג תיאטרון

פסח תשס”ו

“מוצאי שבת. שמונה בערב. הופעה של חוג תיאטרון”

אז ככה, די מוזר לי לשבת ולכתוב. אני בדרך כלל לא מאלה שמתקשרים לרדיו וכותבים לעיתון. זה לא שאין לי מה להגיד, להפך יש לי תמיד המון מה לומר, רק הפחד הזה שלא יבינו אותי נכון, שזה יצא ההפך ממה שהתכוונתי, שיתחרבש, שיתקשקש ש…

מכירים את ההרגשה הזאת, לא?!

אבל כנראה שלפעמים יש דברים שחזקים יותר מהפחד, ויש לי בבטן כמה מילים ומשפטים שמתבשלים שם מאז מוצ”ש האחרון.. אז הנימוק שלי לזה שיש לי אלף ואחת דברים לעשות, אבל במקום יושבת וכותבת, קוראים: “מוצאי שבת. שמונה בערב. חוג תיאטרון.”

אני ותיאטרון?! כשניצן העלה את האפשרות הזאת, פערתי זוג עיני עגל ומלמלתי: מי? אני?

לא. מלכת אנגליה- ענה ניצן בחביבות אופיינית.. תראו, החוויה התיאטרלית האחרונה שלי הייתה בפסטיבל עכו. כל השחקנים שם נראו אומללים כמו אבא שלי בתמונות מהחתונה, השחקניות נראו כמו אינדירה גנדי אחרי שלושה סיבובים במכונת כביסה, ובאופן כללי הייתה לי הרגשה שיש שם אוסף של חבר’ה שלא הצליחו לחשוב על דרך מועילה יותר להשתלב בחברה והידרדרו לתיאטרון.

אם זה היה ניסוי חברתי אז צריך לסגור את המעבדה!

אפילו מרלון בנרדו, זכר צדיק לברכה, אמר פעם: ” אני לא חושב שתיאטרון הוא אומנות, נכון יש מחזות עם רגעים בלתי נשכחים, אבל גם זונות יכולות להביא רגעים כאלה”..

בקיצור התבשלתי כמה ימים במיץ של עצמי, מצאתי לעצמי את כל התירוצים שבעולם למה לא, ובסוף החלטתי שלאלוהים יש ודאי כוונה מיוחדת, שמעבר לכאן ולעכשיו עבורי..

אז יאללה: קול קורא לי והולכת, חנה סנש מתה מזה, אני מקסימום רק אצא מאוכזבת או מתוסכלת… וכך באומץ ובנחישות שהיו מחבבים אותי אפילו על רפול התייצבתי לפגישה הראשונה של חוג התיאטרון.

בסתר לבי קיוויתי שייקח להם קצת זמן עד שיבינו כי האבות הרוחניים שלי הם: להקת אבבא, אבא הילל סילבר, אבות ישורון, ובעיקר-אבות המזון.. פשוט הייתי בטוחה שאני הולכת למצוא שם צבר של פלצנים רוחניים, שיעשו כל הערב קולות פיתוח קול של חתולה מיוחמת..

סיכום הפגישה הראשונה שלי בחוג: אחרי שעתיים וחצי כמעט של “תיאטרון ללא הפסקה” (לבעלי לחץ דם גבוה מומלץ לפרוש כעת) : יצאתי לאוויר הקר והרגשתי איך כל האיברים הפנימיים שלי משחקים כדורגל מרוב התרגשות, היה-ג….דווווווו…ל!! 

ע…..נ…..ק!!! זו הייתה התאהבות מהירה ובלתי כואבת..

בהיכנסי לאוטו מלמלתי לעצמי I THINK THIS IS THE BEGINNING OF A BEAUTIFUL FRIENDSHIP…

מי שאחראית לפרץ הרגשות הדביק, הקיטשי ויחד עם זאת הקסום והמופלא שמילא אותי באותו ערב, היא-רונית אוחנה- ולמרות שכולנו כאן בקיבוץ מכירים אותה, תרשו לי להוסיף: בחורה מלאה בקסם אישי (כן, כן, הכותבת הזאת משוחדת), עם חן וכריזמה שיכולים להפוך גם כנס של יועצי מס בחולון למיוזיקל שובר קופות.. שמזה שלושה חודשים אחראית פעם בשבוע לצבוע לי את ימי רביעי בצבעים שאי אפשר לכתוב בעיתון.. היא גורמת לי להגיע לדרגת פיזום בלב, ולחיוך ההוא שמרוח לך על הפרצוף כל היום.. (אני כותבת “לי”, אבל אני בטוחה שכל אחד מחברי החוג מרגיש ככה, פשוט אלה ההגיגים הפרטיים שלי ואי-אפשר שאחרים סתם יתפרצו לי ככה, פנימה..)

פעם בשבוע אנחנו מתכנסים בחדר סטנדרטי, במתנ”ס סטנדרטי, עם מזרנים כחולים סטנדרטים, מזגן סטנדרטי, ואנשים ומנחה הכי לא סטנדרטים.. במשך שעתיים וחצי כמעט אנחנו בוראים עולם חדש, קסום, מופלא, מפחיד, מצמרר, מצחיק- וכל רגש וגוון אחר של אנושיות שאפשר לחשוב עליו..

במשך שעתיים וחצי אני מרגישה כמו בחורה מאוהבת בת 16, שהאהבה וההתרגשות צובטות לה בבטן וגורמות למוח שלה לעזוב את הגוף לעולמות אחרים.. במשך שעתיים וחצי רונית גורמת לי להדס על בהונות כמו ברישניקוב, ולרחף לגבהים שרק מייקל ג’ורדן מכיר.. בקיצור, חברים- מפגישה לפגישה אני מרגישה איך טבעת האושר הולכת ומתהדקת סביבי, וכל עוד החוג ממשיך נראה לי כי נגזר עלי לחיות את 71 השנים שנותרו לי כשחיוך מטופש מרוח על פרצופי..

בקיצור, אלוהים כנראה באמת אוהב אותי, כי חוץ מזה שהוא נתן לנו את רונית הוא קיבץ בחוג גם עוד עשרה אנשים מופלאים, שאם אפשר היה להפיק נפט מהאנרגיות החיוביות שיש בקבוצה שלנו, סעודיה הייתה בבעיה קשה..

אחד החששות שלי באם להצטרף לחוג הייתה- החומר האנושי.. יענו, משתתפי החוג, חששתי שהם יהיו פלצנים מעופפים כאלה שנמצאים כל חייהם במחזור מתמשך.. או הזן השני של גברים ונשים כבויים כאלה, שיש להם בעיניים מן מבט כזה, חצי מאוכזב מהחיים, חצי מה-זה-כבר-משנה?

כמו מישהו במגלה כי קנה בטעות חלב דל שומן אבל אין לו כוח לחזור ולהחליף את זה..

(היום ברור לי שבכל רמת הגולן גם אם אחפש עם פינצטה לא אמצא סוג כזה של אנשים..)

נראה לי שהחוג הזה הוא הבידורית הפרטית של אלוהים ובגלל זה הוא דאג שהכל יהיה כל כך נכון ומושלם, ושהחיבור בין כולנו יהיה כל כך קסום, חברי, מפרגן ונינוח. בפרפראזה על החיים בארץ, אפשר לומר כי, בכל מפגש נוצר בינינו פוטנציאל פיצוץ בעוצמה הידועה רק לחמאס בעזה..

וכל זה היה רק הספתח למוצאי שבת האחרונה בה העלינו את ההופעה ” סדר משפחתי”- שורה של מונולוגים העוסקים במשפחה כל אחת מזווית אחרת. המונולוגים שנבחרו היו מדהימים, חלקם עצובים, חלקם הזויים משהו, חלקם מצחיקים. והמדהים הוא איך בסופו של תהליך כל אחד התחבר באופן מושלם לדמות שהוא בחר עד שהיא נעשתה חלק ממנו.

גם תהליך העבודה על המונולוגים היה מדהים. הסיכוי שרונית תפספס משהו זהה לסיכוי שמוחמד עלי יפסיד בנוק אאוט לגראוצ’ו מרקס…

בהתלה כלום לא הלך לי ובלב כבר רציתי להחזיר ציוד, להגיד יפה שלום וביי, חנה רובינא זה לא אני, הקהל יסתדר גם בלעדיי..

אבל רונית ידעה שההצגה חייבת להימשך והצליחה בכוחות הקסם המיוחדים רק לה, לא רק לגרום לי להשתתף אלא אפילו ליהנות מכך ולרצות שזה לא ייגמר. בקיצור, גם אם חבורה של ישמעאלים תחטוף אותה היא תצליח לארגן אותם לשיר נעמי שמר בציבור.

רונית הצליחה לקחת אחד עשר מונולוגים שונים, שאינם קשורים זה לזה ולארוג אותם ביחד למן שמיכת טלאים קסומה שחיממה והרעידה את הנימים הכי קטנים וחבויים בלב שלנו ושל הקהל.

יותר מכך, היא הצליחה להביא כל אחד מאיתנו לתובנות מדהימות לגבי הדמויות שגילמנו, ואם בהתחלה המונולוג נראה לנו כמו טפלון- שום דבר לא נדבק אליו, הרי שבסוף לא יכולנו להיפרד ממנו.

העבודה שרונית עשתה איתנו הזכירה לי זרע יבש של סביון שעף ברוח, ורוצה להיקלט באדמה, בהתחלה זה לא כל כך הולך לו, הוא קצת מפחד, קצת לא יודע, קצת כואב, אבל בסוף הוא נקלט באדמה, נובט, מתחיל לבצבץ גבעול ירקרק שעולה וצומח ופתאום יש לך שדה מלא בסביונים שנראה כאילו כלום לא עבר עליהם, לא חשש, ולא כאב, ולא פחד ולא תסכול, פשוט סביונים צהובים, יפים שמחממים את הלב של כל מי שרואה אותם.

ככה היינו אנחנו!!!

ההופעה הייתה כולה ללכת ברחוב ולחטט באף בחופשיות (שום פפראצ’י עדיין לא אורב לי בין המכבסה למינישוק..), מכיוון שאני בטוחה שזה רק עניין של זמן עד שיגיעו הפפראצ’ים, אני מנצלת את הזמן עד שיתחילו לזהות אותי ואני מחטטת באף גם כשאין בשביל מה לחטט..

בקיצור חברים, היה טרה טרה ז’ולי, מומלץ לנסות בבית….!!!!!!!!!

נעה ויסברג